וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֜ישׁ אֶל־עֵלִ֗י אָֽנֹכִי֙ הַבָּ֣א מִן־הַמַּעֲרָכָ֔ה וַאֲנִ֕י מִן־הַמַּעֲרָכָ֖ה נַ֣סְתִּי הַיּ֑וֹם וַיֹּ֛אמֶר מֶֽה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר בְּנִֽי׃
Sinabi ng lalaki kay Eli: “Ako ang dumating mula sa hanay ng labanan; ako'y tumakas mula sa hanay ng labanan ngayong araw.” At sinabi ni Eli: “Ano ang nangyari, anak ko?”
תוספות יום טוב
ארון שהיא רחבה. בלשון מקרא ארון לשון זכר. ובלשון משנה ארון לשון נקבה. כ"כ מהר"ם. וכך צריך להגיה בלשון הר"ש. ולשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כמ"ש במשנה ב פי"א דחולין [ד"ה ברחילות]. וכתב עוד מהר"ם ושמא משום דבארון החקוק בשן סלע מיירי [כמ"ש הר"ב. ובדבור דלקמן אפרשנו] מש"ה נקט לשון נקבה. דמיירי באבן גדולה הבולטת מן ההר וחקוק בה ארון. ואבן לשון נקבה. כלומר ארון החקוק באבן שהיא רחבה מלמטן כו' [*ע"כ. וכן אומר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. והאבן גדולה על פי הבאר. שניהם בפרשת ויצא. על האבן האחת על האבן השנית דבפרשת תצוה. וזולתם. אבל מן התימה. שבארון ג"כ נמצא בכתוב לשון נקבה. וארון האלהים נלקחה שמואל א' ד [טז] ושם הביא הרד"ק מן ד"ה ב' ח [יא]. אשר בא אליהם ארון ה'. ולפי זה אפשר שאין להגיה בדברי הר"ש אלא שבכל מקום שסותם מהר"ם דבריו ולא כתב. נ"ל. הם לקוחים מפירוש הר"ש. גם לשון הר"ש בלשון המקרא ארון לשון נקבה. ע"כ. ומשמע דוקא ל' נקבה. וזה אינו. כי רבים הם בלשון זכר. ובאותה פרשה עצמה דשמואל. וארון אלהים נלקח. לכן הנכון להגיה בפי' הר"ש כאשר כתבתי. ואשתמטתינהו ליה הנך קראי. דבלשון נקבה]:
מנחת שי
מה חרי. כן כתיב מה בלא וא"ו והא מילתא פשיטא היא ולית בה ספיקתא והא דאצטריכנא להכי משום דחזינן במקרא גדולה דכתיב בה במקצת ספרים נמצא ומה וודאי דהנהו סיפרי אישתבשו וליכא למיסמך עליהון גם מאי דכתיב התם מה כ"ד שבוש. דמסר' הכי אמרה מֶה ומָה כ"ד פתחין ר"ל בסגול וכל דסמיך לעי"ן ולחי"ת דכותא במ"ז ה' קמצין וב' פתחין וכן במכלול דף רס"ו והדין הוא מאינון דסמיכין לחי"ת. כללא דמילתא כל מה שכתב בזה שבוש והך מסרא איתא בפרשת כי תשא וכיון דאתת לידן נימא בה מילתא דאיכא לעיונו בה טובא חדא דכד חשבת להו בציר מינייהו חד ממנין כ"ד ותו דחשיב בהדייהו עכרתנו ופסוק הוא ביהושע ז' מֶה ערכתנו וטעותא הוא משום דסמיך לעי"ן כדאמרן לעיל גם בנוסח כ"י ליתיה ואי הכי פשו להו עשרין ותרתין ותו איכא לעיוני דחשיב נמי מה לעשות עוד לכרמי (ישעיהו ה׳:ד׳) ובכולהו ספרי כתיב מַה לעשות בפתח גם בעיקר נוסחי ליתיה פשו להו חד ועשרון. וכבר עיינינן בספרי דוקני ואשכחנא דטעותא נפל בדפוס וצריך לומר ומֶה לעשות לה (מלכים ב ד׳:י״ג) ותו צריך להוסיף מֶה היה הדבר בני (שמואל א ד׳:ט״ז) מֶה היה הדבר הגד נא לי (שמואל ב א׳:ד׳) ואף על גב דלא אשכחנא הך מסרא דיקא בשום סיפרא טרחנא אבתרה עד דאשכחנא יתה ברחמי דשמייא שלימא וברירא ומשום הכי חזינא לברורה ולפרושי כל הנך עשרים וארבע קראי כדבעינן למיער קמן מֶה ומֶה כ"ד פתחין וסימן לא ידענו מֶה היה לו וחברו פרשת כי תשא מֶה קול התרועה הגדולה (שמואל א ד׳:ו׳) מֶה קול ההמון (שם) מֶה היה הדבר בני (שם) ומֶה קול הצאן (שם סימן ט"ו) ומֶה גם עתה (מלכים א' י"ד) מֶה משפט האיש (מלכים ב א׳:ז׳) הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מֶה לעשות לך (מלכים ב' ד') ומֶה לעשות לה (שם) על מֶה תכו (ישעיה א') וחכמת מֶה להם (ירמיהו ח׳:ט׳) מֶה לידידי בביתי (ירמיהו י״א:ט״ו) והיה כי תגיד לעם הזה וגו' על מֶה דבר (ירמיהו ט״ז:י׳) פנה אל הרבה וגו' יען מֶה נאם (חגי א׳:ט׳) בני איש עד מֶה כבודי (תהילים ד׳:ג׳) על מֶה נאץ רשע (שם סימן י') ומָה בר נדרי (משלי ל"א) ומֶה לא תשא פשעי (איוב ז׳:כ״א) זכור ה' מֶה היה לנו (סוף איכה) כי מֶה האדם (קהלת ב׳:כ״ב) כי מֶה הוה לאדם (שם) כי מֶה האדם (שם ז') ובהכי שלים מניינא דכ"ד בס"ד בתר עידן זמין ה' אלהי קדמי הך מסרא בספרא עתיקא כדכתיבנא ובריכנא למאן דמנהיר לכולא עלמא ביקריה: